ת"א 10629-02-10

תקציר

התובעת, חברה פרטית העוסקת בייצור מוצרי פלסטיק וזכוכית, תבעה את שני הבנקים שלה ואת רואה החשבון שלה על נזקים שנגרמו כתוצאה ממעילה בכספיה. התובע טען כי הבנקים התרשלו בפדיון שיקים מזויפים, וכי רואה החשבון לא הצליח לאתר ולמנוע את המעילה. הבנקים טענו כי התרשלותה של התובעת בפיקוח על עסקיה ואי גילוי המעילה מנתקת את הקשר הסיבתי בין פעולות הבנקים לבין הנזק. עוד נטען, כי התובעת אישרה את התשלומים בדיעבד בכך שלא התנגדה לדפי החשבון החודשיים. רואה החשבון טען כי תפקידו היה רק לבצע פעולות ספציפיות וכי המעילה לא הייתה יכולה להתגלות בביקורת שגרתית. בית המשפט מצא הן את הבנקים והן את התובע רשלניים. בית המשפט קבע כי הימנעותם של הבנקים מהשוואת החתימות על גבי השיקים לדגימות החתימה השמורות בבנק מהווה רשלנות רבתי, שכן היא הפרה את חובות החוזה והנאמנות של הבנקים כלפי התובע. עוד קבע בית המשפט כי היה על התובעת לפקח באופן יסודי יותר על עבודת מנהלת החשבונות שלה, וכי אי גילוי המעילה מוקדם יותר תרם לנזק. השופט קבע כי רשלנותו התורמת של התובע הפחיתה את נזקיו ב-35%. התביעה נגד הבנקים התקבלה באופן חלקי, כאשר כל בנק אחראי ל-65% מהנזק הישיר שגרם. התביעה נגד רואה החשבון נדחתה, מאחר שבית המשפט לא מצא ראיות לרשלנותו. התובע חויב לפצות את רואה החשבון בגין הוצאותיו ושכר טרחת עורך דין, כאשר כל צד נושא בהוצאותיו המשפטיות. ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים ביום 29.11.2012.