רע"א 3614/97

תקציר

פסק הדין עוסק בעיקר בבקשה לאסור או לעכב פרסום הליכים משפטיים לפי סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, בתביעת לשון הרע נגד משיבים בתקשורת. סעיף זה מאפשר לבית המשפט להגביל פרסום כדי להגן על שמו הטוב של הצד המעורב במשפטים כאלה. הבקשה נובעת מחשש שהסיקור התקשורתי של ההליכים בבית המשפט עלול להחריף את לשון הרע המקורית, ולהסתכן בפגיעה נוספת במוניטין ללא השלכות משפטיות לפי סעיף 13(7), המקנה חסינות לדיווחים נכונים והוגנים על ישיבות פומביות, לרבות הליכים משפטיים. בית המשפט עמד על האיזון בין הגנה על שמו הטוב של אדם לבין שמירה על עקרון השימוע הפומבי, שהוא עקרון יסוד במשטר הדמוקרטי. צוין כי כל הגבלה על פרסום, בפרט בכל הנוגע לסיקור תקשורתי, עלולה לפגוע באופן מהותי בחופש הביטוי. לאנשי ציבור, שבדרך כלל יש להם גישה טובה יותר לתקשורת כדי להגן על עצמם, צריכה להיות פחות ציפייה לפרטיות בעניינים משפטיים. פסק הדין הדגיש כי הפרסום חייב להיות "נכון והוגן", ולהבטיח דיווח מאוזן ומקיף של ההליכים כדי לשמור על חסינות. בית המשפט קבע כי תפקידה של התקשורת כעיניים ואוזניים של הציבור מחייב להעניק לה חסינות בעת דיווח מדויק על הליכים משפטיים, גם כאשר טענות בעלות פוטנציאל לשון הרע חוזרות על עצמן. חסינות זו מותנית בכך שהדיווח יהיה מאוזן והוגן. בנוסף, בית המשפט הכיר בנחיצותו של סעיף 21 כאמצעי להגנה על הזכות לשם טוב במקרים חריגים שבהם הפרסום הרגיל עלול לגרום לנזק חמור ובלתי מוצדק. עם זאת, הם הגיעו למסקנה כי הנזק הצפוי מהפרסום במקרה זה אינו מהותי דיו כדי להצדיק הגבלה מוקדמת, במיוחד נוכח מעמדם של המבקשים כאישי ציבור. בית המשפט הדגיש גם את הכלים הפרוצדורליים הקיימים במשפטים כדי לצמצם את הנזק למוניטין, כמו טיפול בראיות והגינות פרוצדורלית, לפני שהוא נוקט באיסורי פרסום. בסופו של דבר אישר בית המשפט כי למרות שיכולה להיות עילה לתביעות לשון הרע הנובעות מפרסומים אלה במשפט, התועלת החברתית הכוללת של שקיפות בהליכים משפטיים גוברת. העתירה להגבלת הפרסום נדחתה, והוטלו הוצאות על המבקשים. השופטת שטרסברג-כהן הסכימה, הדגישה כי יש להשתמש באיסורי הפרסום במשורה והזהירה מפני שימוש לרעה בהוראות החסינות למטרות לשון הרע במסווה של דיווח משפטי. ההחלטה הדגישה את האיזון בין חופש הביטוי לבין שמירה על המוניטין האישי בהקשרים משפטיים.