ת"א 10041-11-08

תקציר

המחלוקת היא על מיקומו של קו הגבול בין שתי חוות במושב. התובעים טוענים כי התכנית המפורטת המצורפת לתכנית בניין העיר, שהיא התכנית המחייבת היחידה, קובעת את הגבול, וכי קיים פער בין תכנית זו לבין תכנית החלוקה שהכינה ועדת המושב, אשר הביאה לגזילת חלק מאדמותיהם. הנתבעים טוענים כי תכנית הוועדה מבוססת על החלוקה המקורית של החלקות במושב, כפי שהיא משתקפת במפת מינהל מקרקעי ישראל, וכי התכנית המפורטת נגזרת מכך. בית המשפט מוצא כי חוות דעתו של השמאי המומחה מטעם התובעים, המסתמכת אך ורק על התכנית המפורטת, אינה משכנעת משום שהתכנית אינה מפרטת מידות, ומידותיו אינן מדויקות ומוטות חזותית. יתר על כן, המומחה חסר מומחיות בהכנת תוכניות חלוקה. מנגד, משכנעת בית המשפט את עדותו של מומחה הנתבעים, מודד מנוסה המסביר את תהליך הכנת תכניות החלוקה ומאשר כי תכנית הוועדה מבוססת על מפת רמ"י המקורית. בית המשפט קובע כי זכויות הצדדים נגזרות מהחלוקה ההיסטורית ומהמציאות בשטח ולא מהתכנית המפורטת. עוד נמצא כי תכנית החלוקה הוכנה כדין ובסבירות, ואין כל ביסוס בטענות התובעים בדבר רשלנות וגניבה. באשר לתביעתם החלופית של התובעים לצו מניעה קבוע שיבטיח את זכותם להשתמש בדרך משותפת, קבע בית המשפט כי הם אינם רשאים לרשום טובת הנאה בדרך, שכן הם אינם יכולים להראות 30 שנות שימוש רצופות ללא מחאה. לפיכך, התביעה נדחית על כל חלקיה, והתובעים נדרשים לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לנתבעים.