ס"ע 14234-04-11

תקציר

התובע, עובד הנתבעת שעבד אצלם שנים רבות, תבע תשלומים שונים שלדעתו מגיע לו עם עזיבתו את החברה. התביעה הראשונה הייתה בגין הפרשי פיצויי פיטורים, שלטענת התובעת יש לחשב על בסיס שכר קבוע גבוה מזה שהוצע על ידי הנתבעת. השופטת קבעה כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שהתשלומים המדוברים היו חלק משכרו הרגיל, ולכן תביעתו לפיצויי פיטורים גבוהים יותר נדחתה. התביעה השנייה הייתה לתשלום במקום הודעה מוקדמת, שכן התובע טען שהיה צריך לתת לו זמן נוסף למצוא עבודה אחרת לאחר שפוטר. השופטת קבעה כי בעוד התובע זכאי לפיצוי בגין הודעה מוקדמת של יומיים, בקשתו לתשלומים נוספים אינה סבירה בהתחשב באופי חיפוש העבודה המודרני ובעובדה שלא סיפק כל ראיה להחמצת הזדמנויות. התביעה השלישית הייתה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, שכן התובע חש שלא ניתן לו שימוע הוגן בטרם פוטר, ואופן פיטוריו היה פוגעני ומשפיל. בעוד השופט קבע כי ההחלטה לפטר את התובע התבססה על נימוקים סבירים, הם הסכימו כי לא ניתן לו שימוע הוגן. משכך, קבעה השופטת כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי השווה לשכר של חודשיים. התביעה הרביעית הייתה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות. השופט פסק לטובת הנתבע, וקבע כי התרומות נעשו בהתאם לחוזה המוסכם, והתובע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענתו. לבסוף, ביקשה התובעת צו מניעה שיאלץ את הנתבעת להוציא טופס מס מתוקן. השופט קבע כי מאחר שהתובע לא הביא ראיות לדרישות לכך, תביעתו נדחית. בסיכומו של דבר, קיבלה השופטת באופן חלקי את טענות התובע, והורתה לנתבעת לשלם לתובע חודשיים משכורת בתוספת סכום סמלי להוצאות.