ע"א 461/84

תקציר

בעל נכס בחיפה ערער לבית המשפט המחוזי על החלטת ועדת הערר, שדחתה את התנגדותו לשומת ארנונה שהוציא המשיב. לטענת המערער, הנכס הושכר בדמי שכירות מוגנים לחברה בבעלות אשתו וגיסתו, ועל כן יש לראותו כתפוס ולחייב במס בשיעור נמוך יותר. המשיב טען כי חוזה החכירה מלאכותי ומטרתו העיקרית היא הפחתת מס. בית המשפט המחוזי החזיר את הדיון לוועדת העררים, בקובעו כי אין היא רשאית לדון בטיעוניו החדשים של המשיב ועליה להשיג ראיות נוספות. הן המערער והן המשיב ערערו לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של המערער וקיבל את ערעורו הנגדי של המשיב. בית המשפט קבע כי ועדת הערר יכולה לדון בטענת המלאכותיות של המשיב, שכן זהו היבט נוסף של טענתו העיקרית, וכי תפקידו של בית המשפט בענייני מס אינו רק לבורר בין הצדדים אלא גם להבטיח את נכונות השומה. עוד קבע בית המשפט כי המשיב לא הצטמצם לבחינת הנסיבות בעת ביצוע העסקה, וכי כל שנת מס עומדת בפני עצמה. זאת ועוד, נטל ההוכחה היה על המערער להוכיח כי אינו עוד הבעלים של הנכס. לבסוף, קבע בית המשפט כי קביעת שווי הנכס על ידי ועדת הערר היא קביעה עובדתית שלא ניתן לערער עליה, ואישר את החלטת הוועדה בנקודה זו.