ע"ע 238/99

תקציר

הערעור מתייחס לחוקיות תנאי הפרישה של המערערות, שהן אחיות שפרשו מקופת החולים המשיבה. המערערים טוענים כי הסכמי הפרישה שנחתמו עם קופת החולים מקנים להם זכויות פחותות מאלה המוענקות לעובדים גברים, שכן תשלומי הפנסיה התקציבית משולמים עד גיל 60, לעומת גיל 65 לגברים. המערערים טוענים כי ההסכמים פוגעים בעקרון השוויון ומנוגדים לתקנת הציבור, ומבקשים לבטל את הסעיפים המפלים בהסכמים ולהאריך את תקופת קבלת הקצבה התקציבית. קופת החולים טוענת כי המערערות פרשו מרצון וחתמו על ההסכמים לאחר משא ומתן על תנאיהם, ולכן ההסכמים תקפים ואינם מפלים. בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור ברוב דעות. בית הדין קבע כי בתוכנית הפרישה של קופת החולים, שלא לקחה בחשבון את זכותו של העובד לפרוש לאחר גיל 60, יש אלמנט של אפליה. עם זאת, בית הדין קבע כי הסכמת המערערים לפרוש לפני גיל 60 מבטאת את רצונם שלא לממש את זכותם לעבוד לאחר גיל זה. לפיכך, סבר בית המשפט כי הסכמי הפרישה לגיטימיים ואינם מהווים הפליה פסולה, ואין מקום להתערב בהם, מה גם שהטענה הועלתה זמן רב לאחר כריתת ההסכמים והמערערים נהנו מזכויותיהם. השופט א' רבינוביץ חלק עליו וטען כי המערערים הופלו לרעה לעומת גמלאים גברים, שכן הם זכאים לפנסיה תקציבית רק עד גיל 60, מה שמנע מהם לצבור ותק נוסף. היא קבעה כי כל הסכמה שתינתן על ידי המערערים אינה יכולה לרפא פגם יסודי זה בהסכמים, והציעה להחזיר את הערעור לבית המשפט המחוזי כדי שידון בהשלכות הכספיות של הפליה זו.