ע"פ 369/78

תקציר

פסק הדין מתייחס לתיק ערעור משנת 1977 (תיק 259/77) שבו הורשעו שלושה מערערים, יוסף רשיד אבו מדיגים, יחיא מרדכי ונימר אבו חמוד, ברצח ונידונו למאסר עולם בגין תקיפת תחנת דלק והריגת המאבטח. דעת הרוב של בית המשפט המחוזי בתל אביב קבעה כי הודאותיהם ניתנו מרצון וניתן להשתמש בהן כראיה לגיטימית. עם זאת, השופט ח' כהן, בחוות דעת חולקת, סבר כי הודאתו של המערער נימר נגבתה באמצעים אלימים ויש לפסול אותה. כהן הדגיש את הצורך להיאבק באלימות המשטרה וטען כי הגישה הנוכחית, המתמקדת בלגיטימיות של הראיות ולא בהענשת שוטרים אלימים, אינה יעילה. חלוקת הדעות של השופטים נסובה סביב אופי הודאותיהם של המערערים והאם הן הושפעו מאלימות משטרתית. הרוב, ובהם הנשיא ל' זוסמן והשופט אשר, סברו כי ההודאות היו וולונטריות וקיבלו את ממצאי הערכאה הנמוכה יותר. הם הדגישו כי עדויות המערערים על המכות אינן אמינות, וראיות אחרות תומכות בהודאותיהם. מנגד, השופט ח' כהן, בחוות דעתו החולקת, השתכנע כי הודאתו של המערער נימר נבעה מאלימות משטרתית, תוך שהוא מצטט ראיות אובייקטיביות ועדותו של חובש משטרתי. כהן דגל בגישה מחמירה יותר לאלימות משטרתית ובהתמקדות בהרתעה ולא בלגיטימציה של ראיות. בסופו של דבר נדחו ערעוריהם של יוסף ויחיא, והחלטת בית המשפט המחוזי להרשיע אותם התקבלה. עם זאת, ערעורו של נימר התקבל ברוב דעות. גזר דינו בוטל, והוא זוכה מחוסר ראיות. השופטים הורו על שחרורו אלא אם כן היו סיבות משפטיות אחרות לעצור אותו. תוצאה זו מדגישה את אופיין השנוי במחלוקת של ראיות שהושגו באמצעים אלימים פוטנציאליים ואת האתגרים שבאיזון בין הצורך בהרתעה לבין הבטחת משפט הוגן.