ע"א 9622/07

תקציר

במקרה זה, בית המשפט לערעורים בחן מספר סוגיות מורכבות הנוגעות לרשלנות וסיבתיות הקשורות למתן פיטוצין במהלך הלידה, אשר הובילו לכאורה להתפתחות טטניה ולסיבוכים נוספים עבור התינוק, א'. בית המשפט הכיר בכך שהרופאים נתנו כמות מופרזת של פיטוצין, דבר המעיד על רשלנות. עם זאת, היבט מכריע של המקרה היה האם רשלנות זו גרמה למצבו של א', לרבות טענות לשיתוק מוחין ונזקים התפתחותיים אחרים. בית המשפט קמא המקורי לא מצא קשר סיבתי ישיר בין ההתרשלות לבין החנק או שיתוק המוחין הקשורים ללידה, ובכך דחה את התביעה. ערכאת הערעור ציינה כי ראיה מרכזית, טבלת המוניטור מהלידה, חסרה – מצב שהוגדר כנזק ראייתי. ראיות חסרות אלה פגעו ביכולתם של המערערים להוכיח שרשרת סיבתית רציפה. עדויות חשפו חוות דעת סותרות של מומחים בנוגע למינון המקובל של פיטוצין, מה שתרם למורכבות של קביעת הרשלנות. עם זאת, מומחה מטעם ההגנה הציע כי המצוקה הפרינטלית עשויה הייתה לתרום 10% לפגיעה הקוגניטיבית של א', טענה שהמשיבים לא חלקו עליה. לפיכך החליטה ערכאת הערעור לקבל באופן חלקי את הערעור. היא הציעה להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיעסוק באופן ספציפי בשאלה האם מינהל פיטוצין גרם לטטניה, דבר שיכול להצדיק פיצוי המערערים בגין 10% מהנזקים הנטענים. בנוסף, בית המשפט קרא לבחון היטב את טענות הנזק הראייתי, תוך הדגשת משמעות השיהוי בהגשת התביעה, תוך הכרה בכישלון בית החולים לשמור רשומות רפואיות חיוניות. בסופו של דבר, החלטת בית המשפט משקפת איזון מורכב בין אמות מידה משפטיות של הוכחה, עדות רפואית והגינות פרוצדורלית.