בג"צ 2442/11

תקציר

פסק הדין מתמקד בביקורת החוקתית על שני תיקונים לחוק סדר הדין הפלילי (חוק המעצרים) בישראל, שנוספו בשנת 2011. התיקון הראשון לחוקה מחייב ערעורים של בית המשפט העליון בענייני מעצר להיעשות ברשות ולא בזכות, במטרה להפחית את עומס העבודה של בית המשפט. השנייה מתירה לשופט בית המשפט העליון להאריך תקופות מעצר של עד 150 יום מעבר למגבלה הרגילה במקרים מורכבים, שבהם סיום ההליכים ב-90 יום אינו אפשרי. העותר, עורך דין במקצועו, טען כי תיקונים אלה אינם חוקתיים. הוא טען לטעויות פרוצדורליות בהליך החקיקה ולפגיעה מהותית בזכות לחירות לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המשיבים, לרבות הכנסת והמדינה, דחו טענות אלה, טענו להלימות פרוצדורלית וטענו כי התיקונים אינם פוגעים בזכויות חוקתיות או עומדים בדרישות פסקת ההגבלה ומבטיחים מידתיות. בית המשפט מצא כי סטיות פרוצדורליות אינן משפיעות על הליך החקיקה, וקבע כי התיקון הראשון לחוקה אינו פוגע בזכות לחירות שכן הוא מאפשר בחינה פרוצדורלית באמצעות ערעור משני ומוגבל. בעוד שההכרה בתיקון השני לחוקה פגעה בחירות, בית המשפט סבר כי השפעה זו מידתית ומוצדקת בשל הצורך בהליכים משפטיים יעילים ובטיפול במקרים מורכבים. השופט רובינשטיין הדגיש כי הארכת 150 הימים צריכה להיות חריגה. בסופו של דבר דחה בית המשפט את העתירה, ואישר את חוקתיות התיקונים במסגרת החקיקה ובסף המידתיות.