ת"א 25883-05-21

תקציר

התובע הגיש תביעה נגד עיריית תל אביב-יפו לסעד הצהרתי בדבר התיישנות דוחות חניה שניתנו לו בשנים 1999-2003, ולפיצוי בגין הוצאות ועוגמת נפש לפי חוק איסור לשון הרע. התובע טען כי מעולם לא קיבל את דוחות החניה וכי סירובה של העירייה לבטלם והליכי הגבייה שלה אינם חוקיים. העירייה טענה כי התביעה התיישנה והציגה ראיות להודעות שנשלחו לתובע בדרישה לתשלום, וכי ננקטו פעולות גבייה. השופט הסכים עם העירייה, וקבע כי הקנסות לא פקעו בשל פעולות הגבייה שננקטו בתוך שלוש שנים. עוד קבע השופט כי התובע קיבל אישורי מסירה בגין הודעות הקנס בשנת 2005 וכעת אינו יכול לטעון אחרת. כמו כן, השופט קבע כי פעולות הגבייה היו חוקיות ואינן מהוות לשון הרע. למרות שהתביעה נדחתה, השופטת בחרה שלא לפסוק הוצאות נגד התובע בשל התמהמהות העירייה בהפחתת סכום העיקול לאחר ביטול חלק מהכרטיסים. פסק הדין היה לטובת העירייה, והתביעה נדחתה ללא הוצאות.