בג"צ 10021/06

תקציר

העותר, שהורשע בעבירות חמורות ונידון למאסר עולם, ביקש להקל בעונשו. נשיא המדינה החליט להטיל עליו 32 שנות מאסר, בניגוד להמלצות משרד המשפטים וועדת השחרורים המיוחדת. שר המשפטים סירב לחתום על כתב המתקת העונש, שכן החלטת הנשיא התבססה על עובדות שונות מאלה שנקבעו בהמלצות. לאחר מכן הגיש העותר עתירה בה ביקש מבית המשפט להורות לשר המשפטים לחתום על המכתב, או לחילופין לקבוע כי המכתב תקף ללא חתימת השר. השאלה המתעוררת במקרה זה היא מעמדה המשפטי של חתימת הקיום, המתחייבת מסעיף 12 לחוק-יסוד: נשיא המדינה, בהקשר של סמכות החנינה הנשיאותית. פסק הדין שב ומדגיש כי מוסד החנינה הישראלי הוא יצירה מקורית, שאינה רואה בנשיא המדינה גורם ביצועי, וסמכות החנינה אינה רשות מבצעת. לנשיא לבדו שיקול הדעת להחליט בענייני חנינה, ובכך הוא אינו פועל כגוף מבצע. פסק הדין קובע כי מטרת חתימת הקיום היא להבטיח כי כל הפעולות המקדמיות הנדרשות על ידי הרשויות המינהליות נעשו כראוי, וכי לרשות הנשיא עומדים כל האמצעים הדרושים להפעלת שיקול דעתו. לפיכך, חתימת הקיום היא מרכיב חיוני בתהליך הבטחת תקינותו ונכונותו של הליך החנינה. במקרה הנוכחי קיימת עמימות באשר לחומר ששימש בסיס להחלטת הנשיא, ועל כן חובתו של שר המשפטים היא לברר את הסוגיה. אם יתברר כי החלטת הנשיא התקבלה על בסיס כל המידע הרלוונטי, תיסלל הדרך להוספת חתימת הקיום על ידי השר, ללא דיחוי נוסף. עם זאת, אם יתברר כי נפל פגם במידע שהוצג לנשיא, על השר לוודא כי הטעות תוקנה לפני הוספת חתימתו.