ת"א 22332-02-20

תקציר

עניינו של בית המשפט נסוב סביב עסקת מקרקעין בה הסכימו התובעים לרכוש דירה מהנתבעים. המחלוקת העיקרית היא האם הנתבעים גילו כי בדירה נבנו תוספות בלתי מורשות ללא היתר, כאמור בתביעה, או שמא התובעים היו מודעים לאי-התאמות, כפי שנטען על ידי הנתבעים. בית המשפט פסק לטובת התובעים, והגיע למסקנה כי הנתבעים אכן לא גילו את חריגות הבנייה. השופטת קבעה כי טענת הנתבעים, לפיה הציגו בפני התובעים את התוכניות והניירת, אינה פוטרת אותם מחובתם לגלות את היעדר ההיתרים. הסיבה לכך היא שעל פי חוק המכר, המוכר אחראי למסירת מידע מהותי, וגישת הקונים למידע זה מוגבלת. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת הנתבעים כי היה על התובעים לערוך בדיקה יסודית של הנכס, תוך שהוא מצטט את סעיף 16 לחוק המכר, המשחרר את הקונה מלבדוק את הנכס אם המוכר ידע או היה עליו לדעת על אי ההתאמות. עוד הדגישה השופטת כי רשלנות התובעים אינה פוטרת את המוכרים מחובת הגילוי. לפיכך, למרות שההוראה החוזית קבעה אחרת, פסק בית המשפט לטובת התובעים, וראה בכך מקרה של הטעיה חוזית. הנתבעים חויבו להסדיר את חריגות הבנייה בתוך שישה חודשים ולשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין. ככלל, פסק הדין מדגיש את עדיפותו של עקרון "המוכר ייזהר" במקרים של ידע מוגבל של הקונה, כפי שנקבע בחוק המכר.