ע"א 1020/03

תקציר

בפסק דין זה התקבל הערעור, תוך הדגשה כי העדר רישום לפי חוק המקרקעין תשכ"ט-1969 אינו שולל את אופיים המחייב של הסכמים שנכרתו בין צדדים בדבר זכויות קניין. ההחלטה חוזרת ומדגישה כי הסכמים, בהתאם לחוק הבתים המשותפים משנת 1961, מחייבים את כל בעלי הנכסים הנוכחיים והעתידיים. פסק הדין מסתמך על סעיף 71(א) לחוק המקרקעין, הקובע כי החלטות שנרשמו בספר ההחלטות הן מחייבות. הוא מדגיש כי המטרה העיקרית של הרישום היא פרסום, הבטחת מודעות להסכמים הקשורים לניהול קרקע משותפת. בית המשפט מצא כי מאחר ששני הצדדים היו מודעים להסכם ולפרקטיקה ארוכת השנים שלו, הצורך בראיות נוספות היה מיותר, מה גם שהמחלוקת הייתה משפטית ולא עובדתית. פסק הדין בוחן גם פרשנויות משפטיות קיימות, כגון אלה של השופט ח' כהן ופרופ' י' ויסמן, התומכות בהקלה בפורמליות מחמירה כאשר הן מובילות לתוצאות בלתי רצויות. פסק הדין מכיר בכך שההסכמים, לרבות ההסכם משנת 1963 שהיה ידוע למשיב, היו כרוכים בזכויות בנייה ושימוש קבועות, ולכן כל ניסיון להפריך הסכמים ארוכי שנים אלה אינו סביר. בית המשפט קבע כי הסכמים אלה מחייבים למרות שאינם רשומים, וציין כי כוונת הצדדים היא שההסכמים יהיו תקפים בכל מקרה. בית המשפט קבע כי כל שינוי בשימוש המוסכם מחייב פעולה משפטית ראויה, והדגיש כי החלטה זו אינה מזכה בזכויות כלשהן לשינוי השטח או המקום, כגון חניה. לא נקבעו הוצאות, והפיקדון הקשור לערעור היה אמור להיות מוחזר, עם פסקי דין שניתנו שלא בנוכחותם.