עד"י 2974/14

תקציר

עניינו של המקרה בערעור על פסק דין המרשיע את המערער בהשארת אזור מסוים ללא היתר. התביעה ביקשה להוכיח בשלב גזר הדין מספר נסיבות מחמירות הקשורות לעבירה, כמו גם עברו הפלילי של המערער ומסוכנות עתידית. השאלה העיקרית היא האם שגה בית משפט קמא בכך שהתיר לתביעה להציג ראיות לנסיבות אלה, שלא פורטו בכתב האישום, לאחר שהמערער הודה בכתב האישום. רוב השופטים קבעו כי אין למנוע מהתביעה להציג ראיות כאלה בשלב גזר הדין. עם זאת, הם הדגישו כי יש לפעול על פי דיני הראיות וסדר הדין הפלילי, ולהוכיח את הנסיבות מעבר לספק סביר. השופטים עמדו גם על גבולות הוכחת עבירות קודמות ועל המשקל שניתן לדברי המערער. במקרה דנן, מצאו השופטים בעיות בהליך שנקט בית משפט קמא, לרבות הסתמכותו על יציאותיו הקודמות של המערער מן האזור, שלא היה צריך להוכיח בדרך שנעשתה, וההיגיון הלא ברור בקביעת מניעיו של המערער. למרות סוגיות אלה, הסכימו השופטים כי הרשעתו הקודמת של המערער, מניעיו הלא ברורים והסיכון העתידי מצדיקים עונש מחמיר. עם זאת, הם לא הסכימו כי הנסיבות מצדיקות חריגה מטווח העונשים הרגיל. לפיכך, הפחיתו השופטים את תקופת המאסר תוך שמירה על יתר רכיבי העונש.