דב"ע נה/194 - 0

תקציר

במקרה דנן, דן בית המשפט בשאלה האם המערער, צייר ורתך בידוד לשעבר, סבל מליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה עקב חשיפה לרמות רעש מזיקות. תחילה מינה בית הדין האזורי מומחה רפואי אשר הגיע למסקנה כי ליקוי השמיעה של המערער בתדרים גבוהים עלול לנבוע מרעש מזיק במקום עבודתו. עם זאת, המומחה ציין כי רעש מתחת ל-85 דציבלים בדרך כלל אינו מזיק, ובדיקות הרעש הראשוניות הראו רמות מתחת לסף זה. למרות זאת, בדיקה נוספת העלתה כי רמת הרעש במחלקת עיבוד פחים, בה עבד המערער, הגיעה ל-89.1 דציבלים, מה שנחשב מזיק. החלטת בית המשפט המחוזי, שהתבססה על ההנחה כי המערערת לא עבדה בתנאי רעש גבוהים, בוטלה. בית המשפט העליון מצא ראיות מספיקות לכך שהמערער נחשף לרמות רעש מזיקות העולות על 85 דציבלים, המבססות את טענתו לירידה תעסוקתית בשמיעה. כתוצאה מכך, בית המשפט הכיר בלקות השמיעה כפגיעה בעבודה הנובעת מחשיפה עקבית לרעש מזיק, ובכך הגדיר אותה כמחלת מקצוע. הערעור התקבל, והמוסד לביטוח לאומי הופנה לכיסוי הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין של המערער, תוך הדגשת הקשר הסיבתי המבוסס בין סביבת עבודתו לבין ליקוי השמיעה שלו.