ת"א 30144-01-22

תקציר

יורשיו של יעקב זייבלד, בעל מבנה בירושלים, הגישו תביעה נגד יורשיו של דייר לשעבר, בדרישה לפנותם מהנכס המושכר. התובעים טענו כי לנתבעים, כיורשיו של השוכר, אין זכויות שכירות מוגנות משום שהשוכר לא שילם דמי שכירות ונטש את הנכס. בנוסף, הם טענו כי הנתבעים שינו את מטרת חוזה השכירות ללא הסכמה והשתמשו בו כמחסן במקום כחנות. הנתבעים, שהפכו לדיירים לאחר מות אביהם, טענו כי שילמו את דמי השכירות לקופת צדקה לטובת התובעים וכי השכירות משמשת כמחסן. הם גם העלו את סוגיית השיהוי של התובעים בעמידה על זכויותיהם, וטענו כי מדובר בהסכמה, מניעה והשתקה. בית המשפט מצא כי הנתבעים אכן זנחו את הנכס המושכר וכי טענתם לשימוש בו כמחסן אינה תקפה. עוד נקבע כי התובעים לא ידעו למי יש לשלם את דמי השכירות בשל סכסוכי ירושה, ולכן לא ניתן להאשים את הנתבעים באי תשלום דמי השכירות. לפיכך, בית המשפט פסק לטובת התובעים, וקיבל את תביעתם לפינוי בעילה של נטישה. יתר על כן, בית המשפט סירב להעניק לנתבעים סעד הוגן, וקבע כי לא יהיה זה צודק לאפשר להם לשמור על המושכר. פסק הדין הורה לנתבעים לפנות את השטח המושכר ולשלם לתובעים הוצאות ושכר טרחת עורכי דין. החלטה זו התקבלה לאחר שקילת מכלול הנסיבות והחוקים החלים.