בש"א 4146/94

תקציר

פסק הדין סובב סביב מארג מורכב של הליכים משפטיים והסכמי ממון הנובעים מסכסוך כספי בין המשיב 1 (ריינהולד) לבין המשיב 5 (בנק עמרו). הסכסוך הראשוני הביא להסכם פשרה שאושר על ידי בית המשפט, המחייב את מכירת חלקו של ריינהולד בבית בבעלות משותפת כדי לפרוע את חובותיו לבנק עמרו. כונסי נכסים מונו לביצוע ההסדר, אך מספר הליכים משפטיים והסכמים במקביל סיבכו את המצב. אלה כללו מחלוקות על אכלוס הבית והסכמי מכר נוספים. בית המשפט העליון נאלץ להתערב מספר פעמים כדי לפתור את המחלוקות הללו, ובסופו של דבר פסק כי ריינהולד אינו יכול למכור את הבית באופן עצמאי, ושגרירות קנדה, שאכלסה את הבית, ויתרה על האופציה לרכוש אותו. בית המשפט הורה למכור את הבית במכירה פומבית ופירט את המציעים שיוכלו להשתתף, ובהם המבקש, אדלסון, שרכש את הזכויות של בנק עמרו במסגרת הסכם הפשרה. בהמשך לכך, פנו ריינהולד ואשתו (המשיבה 2) לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות על חלוקת התמורה מהמכירה הפומבית הקרובה, בבקשה להשיב להם עודפים. אדלסון התנגד לכך, בטענה שעליו לקבל את מלוא הסכום בהתאם להסכם שלו עם בנק עמרו. בית המשפט המחוזי פסק לטובת אדלסון, והוביל את ריינהולד ורעייתו לערער לבית המשפט העליון. עם זאת, אדלסון ביקש לדחות את הערעור, בטענה כי הוא דורש רשות, שלא התבקשה ולא ניתנה. שופט בית המשפט העליון פסק לטובת בקשת הדחייה של אדלסון. הם נימקו זאת בכך שההחלטה נשוא הערעור היא "החלטה אחרת" שהתקבלה לאחר פסק הדין והתייחסה לביצועה, ולכן יש צורך ברשות ערעור. מאחר שבני הזוג ריינהולד בחרו לבקש הוראות במסגרת הליכי ההוצאה לפועל המקוריים במקום להגיש תביעה נפרדת, הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי סווג כ"החלטה אחרת" והיה כפוף לאישור הרשות. משכך, נמחק הערעור מהרישום. עוד הדגישה השופטת כי המסגרת הפרוצדורלית שבחרה משפחת ריינהולד קבעה את אופי ההליך, למרות שתוכן בקשתם דומה לתביעה עצמאית. ריינהולד ורעייתו חויבו לשאת בהוצאותיו המשפטיות של אדלסון, בסך 3,000 שקל.