ת"א 28345-07-17

תקציר

פסק הדין דן בתביעה אזרחית שהגישו התובעים, אשר טענו כי הנתבע הפר הסכם גישור ביניהם, מה שהוביל לאובדן הזדמנות למכור את החברה של הנתבע ולקבל תמורה מינימלית של 500,000 ₪ כפי שנקבע בהסכם. התובעים דרשו פיצוי בגין ההפרה הנטענת, כולל הוצאות נוספות ופיצויים לדוגמה. הסוגיה המרכזית שבמחלוקת הייתה האם קיים קשר סיבתי בין הפרת ההסכם על ידי הנתבע לבין הנזק הנטען שנגרם לתובעים. ההפרות שיוחסו לנתבעת כללו אי העברת מסמכים הדרושים למכירה וסחבת כללית, ששיאה באיחור במענה ל"מכתב כוונות" מצד קונה פוטנציאלי. בית המשפט מצא כי שני הצדדים אכן הפרו את הסכם הגישור – התובעים בכך שניסו להגיע לביקור ישיר במפעל בניגוד לתנאי ההסכם, והנתבעת בכך שלא המציאה את כל המסמכים הנדרשים והתמהמהה במענה למכתב הכוונות. עם זאת, הפרות אלה נמצאו הדדיות ובעלות אשמה שווה. באשר לקשר הסיבתי, פסק בית המשפט לטובת הנתבע. היא לא שוכנעה כי ההפרות הנטענות סיכלו מכירה פוטנציאלית, שכן התובעים לא הביאו ראיות מספיקות להזדמנות ריאלית למכור את החברה. התובעים לא חשפו את זהות הרוכשים הפוטנציאליים שנסוגו לכאורה בשל התנהלות הנתבעת, ואף לא זימנו אותם לעדות. יתר על כן, הראיות הצביעו על כך שהרוכשים לא היו מוכנים או מסוגלים להמשיך בעסקה, והצעתם לא הייתה קונקרטית או מיידית. עוד ציין בית המשפט כי התובעים מיקדו את מאמציהם בהליך מכר יחיד ומורכב של מכירת נתח משמעותי בחברה לקיבוץ נחל עוז לפי שווי גבוה משמעותית מזה שהוסכם בהסכם הגישור. עם זאת, הקיבוץ נסוג מהעסקה מסיבות שאינן קשורות להתנהלות הנתבעת. הדבר החליש עוד יותר את טענת התובעים לקשר סיבתי. מאחר שהתובעים לא הוכיחו כי הפרותיו של הנתבע מנעו מכירה, תביעתם לפיצויים, לרבות הוצאות נוספות ופיצויים לדוגמה, נדחתה. בית המשפט חייב את התובעים לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪.