דב"ע מא/18 - 4

תקציר

הערעור מתייחס לסכסוך בין מפעלי ים המלח לבין עובדיה המיוצגים על ידי ההסתדרות בנוגע לאי תשלום שכר בתקופת השבתת המפעל. העובדים טענו שהם מוכנים לעבוד אך המעסיק מנע זאת מהם ולא שילם להם. המעסיקה טענה כי לא נותרה לה ברירה אלא לסגור את המפעל בשל עיצומי עובדים ולכן לא שילמה לעובדים שהיו מוכנים לבצע את עבודתם הרגילה. בית הדין קבע כי השבתת המעסיק היא שביתת מגן ביחס לחלק מהעובדים, בעוד שלאחרים אין צורך בהשבתה. השביתה החלקית של חלק מהעובדים לא הסתיימה עד ליישוב הסכסוך, ולעובדים אלה לא הגיע שכר בתקופה זו. למעסיק הייתה זכות לסרב לשירות ולא לשלם שכר לעובדים שהיו מעורבים בשביתה החלקית, שכן חוזי העבודה האישיים הושעו. עם זאת, בית הדין מצא כי לא הוכח אילו עובדים היו צריכים להיות מושבתים ומתי, וחסרים נתונים כדי להחליט על היתרה. פסק הדין הדגיש גם את הצורך בריסון בסכסוכי עבודה קיבוציים, את החובה לנהל משא ומתן בתום לב ואת כללי המאבק ביחסי העבודה. כמו כן נדונה אי מתן הודעה סטטוטורית על השבתה, כאשר בית המשפט ציין את משמעותה ואת השלכותיה האפשריות. בסופו של דבר נדחה הערעור, שכן העתירה לתשלום שכר מלא בתקופת ההשבתה לא הייתה מוצדקת.