ת"א 1441/99

תקציר

בתביעת התלויים באליהו דביר, שנהרג בתאונת דרכים על רקע עבודה, קבע בית המשפט כי הנתבעת, שביטחה את הרכב בו נהג דביר, אחראית לפצות את התובעים - אלמנתו ושלושת ילדיו של דביר - בגין נזקים כספיים ולא כספיים שונים. תחילה קבעה השופטת את הבסיס לחישוב הפסדי ההשתכרות של התובעים, והסתפקה בשכר חודשי של 9,917 שקל, שהיה עולה ל-10,417 שקל במאי 1998, עם העלאות נוספות מדי חמש שנים. חלק משכרו הצפוי של דביר לחודש ה-13 התווסף גם הוא לבסיס השכר. השופטת דחתה את טענות התובעים בדבר תוספות צפויות נוספות בשכרו של דביר. בחישוב אובדן התמיכה בעבר ובעתיד, השופטת לקחה בחשבון את שכרו של דביר, הטבת הרכב וניכויים בגין פיצויי פיטורים והטבות, ופירטה את המסים והריבית החלים. השופט שקל גם את רווחי האלמנה, ומצא אותם מינימליים וזניחים, ולכן לא ניכה אותם מהפיצויים. השופט התייחס למעמדה של האלמנה, שנישאה בשנית, וקבע כי מערכת היחסים החדשה שלה אינה שוללת את תלותה בהכנסות בעלה המנוח. הפיצוי בגין אובדן תמיכה חושב בשיטת "ידיים", תוך חלוקת הכנסותיו של דביר לשש "ידיים". השופט פסק גם בעניין אובדן השתכרות האלמנה, שירותי האב והבעל, עזרת צד ג' והוצאות רפואיות, ופסק לתובעים דרגות פיצוי שונות. מנגד, דחתה השופטת את התביעות בגין הפסד הוצאות קצבת זקנה ועיזבון, לרבות אירוח בתקופת השבעה, שכן אלה כוסו בתביעת התלויים. בנוסף, דחתה השופטת את תביעת העיזבון בגין אובדן השתכרות, שכן התובעים לא ביקשו תיקון בכתב תביעתם בעקבות פסק הדין הרלוונטי של בית המשפט העליון. לבסוף, השופט הורה לנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים המחושבים, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, לאחר ניכוי קצבאות המל"ל המוזלות שקיבלו התובעים.