ע"א 34/70

תקציר

התיק נסוב סביב מיסוי תשלומים שקיבל בעל דירה, מוריס בנין, משוכר, חברה לביטוח ישראל בע"מ, במסגרת הסכם שכירות. התשלומים המדוברים תוארו כדמי מפתח בחוזה, אך פקיד השומה קבע כי הם דמי שכירות ולכן חייבים במס בשיעור הרגיל ולא בשיעור המועדף לדמי מפתח. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק תחילה לטובת פקיד השומה, מה שהוביל את בנין לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן על ידי השופט ויטקון, קיבל את ערעורו של בנין. בית המשפט קבע כי יש לראות בתשלומים דמי מפתח ולחייב אותם במס בשיעור המועדף. לטענת בית המשפט, העובדה שהתשלומים כונו דמי מפתח בחוזה גרמה לכך שפקיד השומה היה צריך לשכנע את בית המשפט כי ייעוד זה אינו ראוי. תקופת השכירות הקצרה לא סתרה את אופי התשלומים כדמי מפתח, שכן הם פיצו את בנין לא רק על תקופת השכירות אלא גם על זכותו של חסנה להישאר בנכס ולהפוך לדייר מוגן. בנוסף, בית המשפט הכיר בכך שפקיד השומה יכול לבחון את מהותה האמיתי של העסקה תוך התחשבות בנסיבות שקדמו לתקופה האמורה ולאחריה. עוד הובהר בפסק הדין כי הוראה חוזית המחייבת את השוכר לשלם אגרה אם נשאר בנכס כשוכר מוגן לאחר תום חוזה השכירות תקפה ואין לפרש אותה כ"קנס". יתר על כן, בית המשפט מצא כי עדותם של באי כוחו של חסנה, שהערכאה הנמוכה יותר העדיפה, אינה מכריעה במחלוקת משפטית בעיקרה. בסופו של דבר, בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי התשלומים המדוברים הם אכן דמי מפתח ויש לחייבם במס בשיעור המועדף. להחלטה היו השלכות גם על שנות מס עתידיות. בית המשפט הורה לפקיד השומה לתקן את שומת המס בהתאם ופסק הוצאות ושכר טרחת עורך דין לבנין.