עת"מ 26198-09-20

תקציר

השופט קבע כי לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים אין סמכות מקומית לדון בעתירה שהגישו העותרים נגד המדינה בנוגע לשני פרויקטים תיירותיים נפרדים, האחד בצפת והשני בערד. העתירה, המשתרעת על פני 140 עמודים לא כולל נספחים, עוסקת במגוון רחב של נושאים לאורך עשור של קידום המיזמים. החלטות הוועדה המשותפת לרמ"י ולמשרד התיירות בנוגע לשני המתחמים התקבלו בנפרד והן כפופות לתחומי שיפוט מקומיים שונים, שכן מדובר בבקשות נפרדות לחלקות קרקע שונות. לדברי השופטת, היסוד הדומיננטי בעתירה מתייחס להחלטות פרטניות אלה ולא לסעדים הכלליים-רוחביים המבוקשים, ולכן הרשות המקומית נקבעת על פי מיקום הקרקע הנדונה. מאחר שהקרקעות אינן בתחום השיפוט של ירושלים, היה מקום להגיש את העתירה לבתי המשפט המנהליים בנצרת ובבאר שבע. השופט הדגיש כי היה על העותרים להגיש עתירות נפרדות לטענת הרשות המקומית ולאחר מכן להגיש בקשה לדיון מאוחד אם רצו שטיעוניהם יישמעו יחד. השופט התייחס גם לטענות העותרים בנוגע למדיניות ולהנחיות ברמה הארצית, וקבע כי הן אינן רלוונטיות לקביעת הסמכות המקומית ואינן משנות את תוצאת ההליך. בנוסף, התייחסה השופטת לטענות סף שהעלתה המדינה, כגון הצורך בצמצום היקף העתירה ומחיקת משיבים לא רלוונטיים, אך לא התייחסה אליהן בשל דחיית העתירה מטעמים של סמכות מקומית. העתירה נדחתה על הסף, והעותרים חויבו לשלם למדינה הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 6,000 ₪.