עמ"ש 49005-04-22

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית ערעור על פסק דין קודם שדחה את תביעת המערערת לזכויות בדירה בעקבות הסכם גירושין. בתביעה המקורית נטען כי יש להעביר למערערת את זכויותיו הרשומות של המשיב בדירה על סמך הסכם גירושין משנת 1997 ומסמכים נוספים. עם זאת, המשיבה טענה כי מסמכים אלה זויפו והיא מעולם לא הסכימה להעביר את זכויותיה. בית משפט קמא דחה את התביעה, בקובעו כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את תקפות טענותיו. לגופו של עניין, ציין בית המשפט כי מסמכים מרכזיים רבים הוצגו בצורת העתק, ולא במקור, וכי לא ניתן לאמת את חתימת המשיב על עותקים אלה. יתר על כן, היו בידי המשיבה ראיות משכנעות לכך שהיא כלל לא הייתה בארץ בעת שנחתם לכאורה הסכם הגירושין. בית המשפט אף ראה חשיבות בכך שהמערער לא נקט כל פעולה למימוש זכויותיו במשך למעלה משני עשורים, אלא לאחר שהמשיב הגיש תביעה לפירוק שיתוף זכויות. המערער טען כי היה על בית המשפט לנקוט עמדה פרואקטיבית יותר ולזמן לחקירה עד רלוונטי, עו"ד מימון. אולם, בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי בעלי הדין הם היוזמים את הליכי המשפט ובוחרים עדים, ובא כוח המערער ויתר במפורש על זימונו של עד זה. ככלל, ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא נמצאו סבירים ותומכים במסקנה המשפטית, והביאו לדחיית הערעור. המערערת חויבה לכסות את הוצאות המשיב, וניתן היה לפרסם את דחיית הערעור מבלי לזהות את הצדדים.