ע"פ 4487/10

תקציר

בפסק דין זה מתייחס בית המשפט להרשעת המערער בעבירות מין בעיקר על סמך עדויות הקורבנות. הוא מדגיש את העיקרון המשפטי לפיו הרשעה יכולה להתבסס על עדות אחת, בתנאי שבית המשפט מצדיק את הסתמכותו עליה, במיוחד בהקשר של עבירות מין שבהן הראיות מוגבלות לעתים קרובות לגרסאות סותרות של הצדדים המעורבים. בית המשפט בחן בקפידה את מהימנותן של המתלוננות, וציין את עדויותיהם העקביות והקוהרנטיות כנגד הגנתו הבלתי סבירה של המערער, שכללו אמירות סותרות ולא קוהרנטיות. פסק הדין מתעמק בטיבה של ההסכמה ומדגיש כי היעדר התנגדות מפורשת אינו מעיד על הסכמה, במיוחד כאשר הקורבנות מביעים התנגדות במילים אחרות ובהתנהגויות אחרות במהלך האירועים. בית המשפט מפריך את טענות המערער כי המפגשים המיניים היו בהסכמה, תוך שהוא מביא ראיות ברורות להתנגדותן ולמצוקתן של המתלוננות בעקבות האירועים. בנוסף, בית המשפט בוחן עדויות תומכות של מקורבים למתלוננים, המבססות עוד יותר את גרסותיהם של הקורבנות לאירועים ולסערת הנפש שלאחר האירוע. למרות שהודה בכמה תקלות חקירה לכאורה, כגון מעורבותו של עיתונאי וניגוד עניינים פוטנציאלי שבו הייתה מעורבת אחותו של חוקר משטרה, בית המשפט אינו מוצא גורמים אלה מספיקים כדי לערער את ההרשעה. עברו הפלילי הקודם של המערער והאופן שבו תמרן ושלט בקורבנות מצדיקים עוד יותר את הרשעתו. בכך מאשר בית המשפט הן את ההרשעה והן את גזר הדין, דוחה את טענות המערער להקלה בעונש בשל נסיבות אישיות ודוחה את בקשת המדינה להחמיר בעונש, תוך שהוא קובע כי העונש תואם את חומרת העבירות.