ת"א 2336/04

תקציר

עיריית ראשון לציון תבעה את הנתבעים לפנותם מהחלקה שחכרו בשנת 1983 ולהשיב להם דמי שכירות שלא שולמו. חוזה השכירות פג בשנת 1996 אך הנתבעים נותרו בנכס. העירייה דרשה מהם לשלם דמי שכירות עבור הזמן בו שהו בנכס לאחר סיום החוזה, אך הנתבעים סירבו בטענה ששילמו יותר מדי במהלך תקופת השכירות. עוד טענו כי העירייה חישבה באופן שגוי את דמי השכירות וסירבה לבקשתם לרכוש את הקרקע. בית המשפט מצא כי הסכם השכירות עליו חתמו הנתבעים היה ברור והם אינם זכאים להחזרים כלשהם. עם זאת, העירייה חישבה באופן עקבי את דמי השכירות באופן שונה ממה שנקבע בחוזה, כך שהשמאי היה מעריך את הקרקע על פי נוהג העבר. הנתבעים לא יכלו לטעון לזכות לרכוש את הקרקע, שכן הם לא עמדו בדרישות. בית המשפט אף קבע עקרונות לקביעת דמי השכירות לתקופה שלאחר תום החוזה, אשר היו תלויים בשאלה האם הנתבעים היו חייבים דמי שכירות בתום החוזה. לבסוף, קבע בית המשפט כי העירייה חישבה באופן שגוי את ריבית הפיגורים, והורה לשמאי להשתמש בחוק ריבית והצמדה לצורך חישובה. שני הצדדים היו אמורים לשאת בהוצאות השמאי שמונה על ידי בית המשפט באופן שווה, אלא אם כן הסכימו על דמי השכירות בעצמם.