ת"א 70104-07-20

תקציר

בית המשפט מצא כי הסכם מכר משנת 1999 בטל ומבוטל בשל היותו חוזה למראית עין. על פי חוק החוזים, חוזה למראית עין אינו תקף, והיחסים בין הצדדים אינם מעבירים זכויות כלשהן. קביעת בטלותו של הסכם המכר משפיעה ישירות על תוקפם של חלק מהמסמכים הקשורים למכירה ומתוארכים לשנת 2018. גם החובה להעביר זכויות בבית מהמנוח לנתבעים – כפי שנקבעה בהסכם המכר – נחשבת בטלה, וגם קיום חובה זו על סמך חתימת המנוח על מסמכי 2018 אינו תקף. טענת הנתבעים כי מסמכי 2018 מהווים התחייבות חדשה נפרדת מהסכם המכר לא התקבלה. עוד ציין בית המשפט כי גם אם הסכם המכר בטל על פניו, דיני העשיית עושר מחייבים את הצדדים להסכם להשיב כל זכות שקיבלו ממנו. בנוסף, ישנם טעמים נוספים, לרבות יסודות ראייתיים, התומכים בקביעת בית המשפט כי מסמכי 2018 אינם מיטיבים עם הנאשמים. טענת התובעים כי המנוח לא היה במצב נפשי לאשרר את מסמכי 2018 עקב מחלה התקבלה באופן חלקי; עם זאת, בית המשפט לא מצא כל אמינות בגרסאות הנאשמים לאירועים. עם זאת, גם אם בית המשפט היה מקבל את גרסת הנתבעים, ראיות אחרות מצביעות על כך שהמנוח הבין כי חתימתו על מסמכי 2018 לא תשנה את הזכויות בבית. התובעים גם לא הצליחו להסביר את המניע של המנוח להסכים להסכם המכר ולחתום על מסמכי 2018, אך בית המשפט מצא כי קיים הסבר סביר לעסקה הדמיונית מנקודת מבטו של המנוח. למרות שרשלנות התובעים בגילוי הסכם המכר בשנת 2018 יכלה להשפיע על ההליך, בית המשפט לא מצא לנכון לשנות את מסקנותיו המשפטיות. ככלל, תביעתם העיקרית של התובעים התקבלה, והסכם המכר משנת 1999 נקבע כבטל. בעקבות זאת הוטל על רשם המקרקעין לבטל את העברת זכויות הבעלות של המנוח לנתבעים. כמו כן חויבו התובעים לשלם לנתבעים 103,439 שקל, והנתבעים נדרשו למחוק משכנתא הרשומה על שם מזרחי טפחות. לבסוף חויבו הנתבעים בתשלום שכר טרחת התובעים, בסך 35,000 ₪.