ע"א 46200-01-16

תקציר

בית המשפט שקל בכובד ראש את הטיעונים שהוצגו על ידי הצדדים ועיין בפסק דינו של בית משפט קמא. הם אינם מוצאים טעויות בשיקול הדעת היסודי שיצדיקו את התערבותם. טענתו העיקרית של המערער התמקדה בחוסר יכולתו של המשיב לזהות את התקלה הטכנית הגורמת להצטברות מים ברכב. עם זאת, בית המשפט מוצא כי המשיב מילא את חובתו להוכיח את הפגם ואי ההתאמה לפי חוק המכר. בעיות הצטברות המים החוזרות ונשנות של הרכב, שהמערערת לא הכחישה, מעידות על תקלה ופגם. בית המשפט מסכים עם עמדת בית משפט קמא כי אין זו אחריותו של המשיב לאתר את מקור הפגם או הפגם וכי חובה זו מוטלת על המערער. כמו כן, נחה דעתו של בית המשפט כי המשיב הביא ראיות מספיקות, באמצעות תיעוד מומחים, לכמויות המים הניכרות שהתגלו ברכב ולהשלכות על שלמות הרכב ובטיחותו. עוד מציין בית המשפט כי המערערת לא ביצעה בדיקות יסודיות בנושא חדירת המים, כגון בדיקת הרכב בגשם או במנהרת רוח. לפיכך, בית המשפט מגיע למסקנה כי המערערת הפרה באופן יסודי את הסכם המכר וכי ביטול המכירה על ידי המשיב היה סביר. בית המשפט גם מקבל את החלטתו של בית משפט קמא בערעור שכנגד בעניין הפיצויים שנפסקו למשיב, ולא מצא טעויות בפיצויים שנפסקו. בנוסף, בית המשפט אינו מוצא עילה להתערב בפסיקתו של בית משפט קמא בעניין פיצויי עוגמת נפש או בגובה שכר הטרחה שנפסק למשיב. בית המשפט מדגיש כי ניתן היה לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בשל היעדר עילה לדחות את ממצאיו העובדתיים. לפיכך, הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחים. המערערת, אשר הגישה הודעת ערעור גורפת, חויבה בתשלום אגרה מופחתת בסך 15,000 ₪, כולל מע"מ. פיקדון המשיב לערעור שכנגד יוחזר להם, ואילו פיקדונו של המערער יועבר למשיב בהתאם לשכר הטרחה שנפסק להם.