בג"צ 2855/03

תקציר

העותרים, חברות המלונאות בתל אביב-יפו והארגון היציג שלהן, ביקשו הנחה של 50% בארנונה בשנים 2001 ו-2002 בשל מצוקה כלכלית שנגרמה עקב אירועים פוליטיים באזור. בעוד עיריית תל אביב-יפו העניקה הנחה חלקית לשנת 2001 (33% מהמקסימום המותר של 66%), היא שללה כל הנחה לשנת 2002. העותרים טענו כי העירייה לא הפעילה את שיקול דעתה וביקשו מבג"ץ לחייב את העירייה והמשרדים הרלוונטיים להעניק את ההנחה המרבית. בית המשפט מצא כי העירייה אכן הפעילה את שיקול דעתה ובחרה שלא להעניק את ההנחה לאחר ששקלה מחדש את העניין בעקבות צו מותנה של בית המשפט. נקבע כי הסמכות למתן הנחות נתונה לשיקול דעת, ולא לחובה, והחלטות העירייה סבירות בהתחשב בהשלכות הכספיות ובמצוקתם של עסקים מקומיים אחרים. לפיכך, העתירה נגד העירייה ומועצתה נדחתה. העותרים טענו גם לאפליה משום שעיריות אחרות העניקו הנחות לבתי מלון. עם זאת, בית המשפט קיבל את הסברם של המשיבים כי מצבה של כל רשות מקומית שונה וכי קבלת העתירה תטיל נטל כלכלי בלתי הוגן על חלק מהערים. לפיכך, נדחתה גם העתירה נגד שר האוצר, שהיה אחראי לשאת במחצית מעלות ההנחות. לבסוף, דחה בית המשפט את הבקשה לחייב את שר הפנים לתקן את התקנות כך שיחייבו הנחה של 50% או יקבעו שיעורי הנחה מינימליים, והסכים כי אין לחייב את העירייה להעניק הנחה. העתירה נדחתה במלואה, ולא נפסקו הוצאות למי מהצדדים.