ת"א 54919-05-13

תקציר

העירייה טענה כי רכשה זכות חכירה בנכס בשנת 1963 וביקשה לרשום זכות זו על שמה. עם זאת, הזכויות מעולם לא נרשמו, ובהמשך מכרה העירייה חלק מהחכירה לצד שלישי. מפלגה זו מכרה את החכירה לגורם אחר בשנת 1975. כעת טוענת העירייה כי הצד השלישי מכר קרקע שהייתה שייכת לעירייה ולכן יש להכריז עליו כבעלים של הנכס, למעט שטח קטן שהיא מודה שמכר. הנתבעים – מדינת ישראל, החברה שמכרה את הקרקע לעירייה, החברה שרכשה את הקרקע מהעירייה, בנק שקנה את הקרקע מהחברה השנייה ושני אנשים פרטיים שקנו את הקרקע מהבנק – ביקשו לדחות את התביעה מכמה טעמים. השופט פסק לטובת הנאשמים. העירייה לא הצליחה להוכיח כי היא זכאית להירשם כבעלת הזכויות בנכס, והמדינה לא הייתה צד הכרחי או רלוונטי לתביעה. כמו כן, התביעות נגד החברות השנייה והשלישית, כמו גם הבנק, נדחו מחמת התיישנות; העירייה הייתה צריכה לגלות את אי רישום זכויותיה כבר לפני שנים רבות. לחילופין, גם הטענות נגד נתבעים אלה נדחו מחוסר עילה. גם התביעה נגד השניים נדחתה מחוסר עילה. העירייה חויבה לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות בסך 20,000 ש"ח, למעט החברה שמכרה לראשונה את הקרקע לעירייה, בהתחשב במחדלה הנטען בה.