ת"א 7869-02-23

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הרגולציה בנושא המצאה, המחייבת מסירת מסמכים ישירות לנמען, או לעורך דינו, או לנציג מוסמך. אם לא ניתן להשיג את הנמען, ניתן להשאיר את המסמך אצל בן משפחה המתגורר בביתו. עבור נמענים המתגוררים מחוץ לישראל, ניתן להגיש את נציגם המקומי אם התביעה נוגעת לענייניהם בישראל. במקרה של נתבעים תאגידים, יש למסור את המסמך למשרדם. התובעים, שבבעלותם דירה בישראל המושכרת, תבעו מספר נתבעים, ביניהם הנתבע מס' 7, השוהה לכאורה בחו"ל. התובעים טענו כי שהותו הזמנית של הנתבע 7 בישראל והבעלות על הדירה מכשירות אותו כדייר, ולכן יש להגיש את המסמכים בדירה. השופט חלק על כך, והביא ראיות לכך שהנאשם מס' 7 מתגורר בעיקר מחוץ לישראל. השופטת דחתה גם את טענת התובעים כי ידיעת הנתבע על התביעה יכולה לשמש תחליף תקף להמצאה חוקית, והדגישה כי רק המצאה חוקית של כתבי הטענות הראשונים יכולה להקנות סמכות לבית המשפט. מאחר שהנאשם מס' 7 היה תושב חוץ, לא נעשתה המצאה כדין. עם זאת, השופטת אישרה המצאה חלופית במייל או בווטסאפ, בשל קשיי התובעים לאתר את כתובתו של הנתבע מס' 7 והתנהלותם של הנתבעים האחרים. נמצא כי החברות, הנתבעות 1 עד 4, הומצאו כדין בכתובתן בניו יורק, והן נדרשו להגיב בתוך 30 יום. התובעים הונחו לשרת את הנתבעת מס' 7 בתוך 14 יום באמצעות המצאה חלופית, ובית המשפט קבע חלון זמן של 60 יום לפעולות אלה. ככלל, פסק הדין הדגיש את חשיבותה של המצאה חוקית, במיוחד עבור נתבעים זרים, ופירט את דרכי ההמצאה המותרות במקרה זה.