ע"מ 1246/09

תקציר

פסק הדין דן במיסוי הכנסות הנובעות מהפרשי הצמדה, המתייחס לחוב ההלוואה של המערערת שנשחק עקב שינויים בשער החליפין. בית המשפט בוחן את דוקטרינת המקור בדיני המס בישראל, הדורשת שהכנסה תצמח ממקור מסוים כדי להיות חייבת במס. יסודה הראשון של הדוקטרינה, "הכנסה", מתקיים שכן השחיקה בערך ההלוואה הגדילה את עושרו של המערער. עם זאת, היסוד השני, 'מקור', שנוי יותר במחלוקת. בית המשפט דוחה את טענת המשיב כי מקור ההכנסה נקבע בסעיף 2(4) לפקודה, שכן הוא אינו חל על לווים. במקום זאת, בית המשפט מגיע למסקנה כי ההכנסה משווי ההלוואה הנשחק היא חסרת מקור. לחילופין, בית המשפט דן בסעיף 2(1) לפקודה, שעניינו הכנסה מעסק. בעוד שעיסוקה העיקרי של המערערת אינו הלוואות, בית המשפט קובע כי הכנסה משחיקת ההלוואה יכולה להיחשב כהכנסה עסקית אם ההלוואה היא חלק בלתי נפרד מפעילותה העסקית של המערערת. בית המשפט מציין כי המערערת טענה בעבר לניכויים בגין הפרשי ריבית והצמדה על ההלוואה, ממנה משתמע כי היא שימשה למטרות עסקיות. זאת ועוד, המערערת אינה יכולה לטעון כי ההלוואה שירתה מטרות שונות בשנות מס שונות. לפיכך, הערעור נדחה, וההכנסה מהפרשי הצמדה חייבת במס לפי סעיף 2(1) לפקודה. כל צד אחראי לשכר הטרחה שלו.