בר"ע 2173/06

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על חלוקת הכספים שנותרו לאחר מימוש נכסי החייב. הכספים המדוברים נבעו מהליכי הוצאה לפועל שיזם בנק הפועלים בע"מ למכירת דירתם הממועבדת של החייבים, המשיבים 4 ו-5, והם אמורים להתחלק בין הנושים. הנושים במקרה זה הם הבנק הבינלאומי למשכנתאות בע"מ (הבנק), אשר נתן הלוואה לרוכשי הדירה, ועיריית ראשון לציון, לה חייבים חובות שונים הנוגעים לנכס. המחלוקת העיקרית היא על דירוג זכויות הנושים: הבנק רשם משכון והערת אזהרה לגבי הדירה בשנת 2002, ואילו חובות העירייה, המובטחים גם על ידי הנכס, נצברו בשנת 2003 והערה על חובות אלה נרשמה בשנת 2005. מנהל ההוצאה לפועל פסק לטובת הבנק, תוך שהוא מצטט את חוק המקרקעין ופסקי דין קודמים, הקובעים כי זכות חוזית לזכות קניינית בהון עצמי גוברת על זכותו של נושה מעוקל. העירייה ערערה על החלטה זו, וטענה כי השעבוד הרשום, שנוצר בפקודת המסים (גבייה) ובהצהרת המס (גבייה), צריך לקבל קדימות על פני המשכנתא הלא רשומה של הבנק. השופט י' שטופמן פסק לטובת העירייה, בקובעו כי זכותו של הבנק ל"משכנתא כנה" אינה תקפה במקרה זה, בו הוא מתחרה בנושה מובטח ששעבודו נרשם. השופטת הדגישה את חשיבות הרישום בדיני הקניין, המבטיח את מעמדו של הנושה כמובטח, וציינה כי לבנק הייתה אפשרות לרשום את המשכנתא אך בחר שלא לעשות כן. לפיכך, השעבוד הרשום של העירייה, אשר נוצר ונרשם לאחר השעבוד והערת האזהרה של הבנק, מקבל עדיפות במקרה זה. בנוסף, הדגישה השופטת כי על הבנק, כנושה מקצועי, מוטלת החובה לעדכן את רישומו, ולא ניתן להעדיף את הימנעותו מכך, למרות הזכות, על פני השעבוד הרשום של העירייה. בעקבות זאת התקבל הערעור, והבנק חויב להעביר לעירייה את סכום החובות שנצברו בגין הנכס, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, מהכספים שנותרו בחשבון כינוס הנכסים. כל צד היה אחראי לשכר הטרחה שלו, בשל אופיו המיוחד של הנושא המשפטי.