ת"א 39798-02-19

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב תביעת לשון הרע שהגיש רקדן סלסה תובע נגד נתבע, מדריך סלסה ובעל מועדון, עקב פרסום בחשבון הפייסבוק של האחרון. הפרסום המדובר פירט את סגנון והתנהגות הריקוד הבלתי הולמים לכאורה של התובע, מה שהוביל את הנתבע להרחיק את התובע מהמועדון שלו. השאלה המרכזית הייתה האם הפרסום מהווה לשון הרע, ואם כן, האם לנתבע יש הגנות לפי חוק איסור לשון הרע. בית המשפט קבע כי הפרסום אכן מהווה לשון הרע, אך לנתבע שתי הגנות תקפות. ראשית, בית המשפט קיבל את טענת הגנת אמת הפרסום של הנתבעת, וקבע כי הטענות העובדתיות בפרסום בדבר סגנון הריקוד וההתנהגות של התובעת נכונות באופן אובייקטיבי. עדויות של רקדנים רבים תמכו בטענות הנתבע, והתובע לא הצליח להפריך אותן. שנית, בית המשפט אישר את הגנת תום הלב של הנתבע, החלה כאשר הפרסום נעשה כדי להגן על אינטרס אישי לגיטימי. בית המשפט קיבל את טענת הנתבע כי הייתה לו חובה מוסרית וחברתית להזהיר רקדנים אחרים מפני התנהגותו של התובע וכי הפרסום נועד למנוע נזק ולא לפגוע בתובע. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי הפרסום לא חרג ממתחם הסבירות, במיוחד בהינתן שהוא התבסס על מידע עובדתי מדויק. גם הפלטפורמה שנבחרה לפרסום, פייסבוק, הוכרה כבעלת היבטים חיוביים ושליליים כאחד לגבי סבירות הפרסום. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעת לשון הרע, קבע כי פרסום הנתבע מוגן בחוק, והורה לתובע לכסות את הוצאות הנתבע בסך 15,000 ₪.