ע"מ 21335-01-20

תקציר

פסק הדין דן בדרישה החוקית מחברה להפקיד ערבות להבטחת הוצאותיו המשפטיות של המשיב בהליכי ערעור מס. הוא מתווה את המסגרת הנורמטיבית, תוך התייחסות להחלטות קודמות, במיוחד בנוגע לתקנות 428 ו-519 לתקנות סדר הדין האזרחי וסעיף 353א לחוק החברות. תקנה 519 מעניקה לבתי המשפט את שיקול הדעת לקבוע ערובה להרתעה מפני תביעות סרק, ומאזנת בין הזכות החוקתית לגישה לבית המשפט לבין הצורך להבטיח שהנתבעים לא יישאו בנטל של הוצאות בלתי ניתנות לגבייה. סעיף 353א חל באופן ספציפי על חברות בע"מ, ומטיל חובה להפקיד ערבות אלא אם כן החברה יכולה להוכיח את יכולתה לכסות הוצאות משפטיות פוטנציאליות או להצדיק פטור על בסיס נסיבות מקרה ייחודיות. עם זאת, בית המשפט קבע כי אין בכך כדי לשלול את שיקול הדעת הרחב יותר של בית המשפט בנוגע לסנקציות בגין אי ציות. במקרה דנן, המערערת לא התייחסה לאי יכולתה הכלכלית לכסות עלויות פוטנציאליות, דבר המחזק את הצורך בערבות בסך 20,000 ₪. פסק הדין מדגיש את הצורך בערבות מידתית כדי לשמור על האיזון בין גישה לסעדים של בית המשפט לבין שמירה על האינטרסים הכלכליים של המשיב. כמו כן, ההחלטה תומכת בדחיית ערעורים במקרים של אי עמידה בתנאי הערבות, ורואה בכך כדי להבטיח הליך משפטי שוויוני. פסק הדין מזכיר גם את תפקידה הפוטנציאלי של תקנה 519 כבסיס נוסף לאכיפה, ומדגיש במיוחד את המשמעות בסכסוכי מס שבהם ערעורים מעכבים את חבות המס, ובכך מחייבים הקפדה על דרישות פרוצדורליות.