רע"ב 2093/13

תקציר

פסק הדין דוחה את בקשת רשות הערעור של המבקש, בהתבסס על הפסיקה המקובלת, לפיה בקשות מסוג זה נענות רק במקרים חריגים בהם מדובר בסוגיה משפטית רחבה יותר, החורגת מהאינטרסים של הצדדים הנוגעים בדבר. המבקש לא טען כי בקשתו כרוכה בסוגיה כזו, וזו עילה מספקת לדחייתה. יתר על כן, גם לגופה של הבקשה אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור. בית המשפט מכיר בכך שחופשתם של אסירים היא סמכות שבשיקול דעת הנתונה לרשויות המוסמכות והוא יתערב רק במקרים חריגים שבהם נעשה שימוש בלתי סביר או בלתי חוקי בשיקול דעת זה. במקרה דנן, החלטת המשיב לדחות את בקשת השחרור של המבקש התבססה על נימוקים סבירים, דהיינו הכחשת המבקש את העבירות בהן הורשע ואי השתתפותו בתוכנית הטיפול הנדרשת בעברייני מין, מה שהביא את אנשי המקצוע להאמין כי עדיין נשקפת מהמבקש סכנה לציבור. לפיכך, החלטת המשיב הייתה מוצדקת ונפלה בגדר הסבירות, עמדה בה תמכו בית המשפט קמא והשופט הנוכחי. בהיעדר סיבה משכנעת להיעתר לבקשה, היא נדחית.