בג"צ 4914/91

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותם ויישומם של סעיפים 122(2) ו-(3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, הנוגעים לפרויקטים של איחוד קרקעות וחלוקתן מחדש, כאשר בעלי המגרשים לא נתנו הסכמה להקצאה מחדש. בלב העתירות עמדה השאלה האם יש להתחשב בשינויי ייעוד בעת קביעת שוויין היחסי של המגרשים בפרויקטים אלה. פסקי דין היסטוריים (ע"א 186/78 וד"נ 4/80) החריגו שיקולים אלה; עם זאת, בג"ץ שב ובחן החלטה זו בעקבות תלונות של בעלי מגרשים באזור הסמוך לנהריה, שהקצאותיהם צומצמו בשל שינויי ייעוד. למרות פסקי דין קודמים של בתי המשפט שהובילו להחרגת השפעות ייעוד מחישובי השווי, בית המשפט הנוכחי בחן מחדש עקרונות אלה, וטען כי ערך יחסי צריך לכלול השפעות משינויי ייעוד כדי לקיים עקרונות של שוויון בין בעלי המגרשים. בית המשפט הדגיש כי שינויי ייעוד, לעתים קרובות חלק מהתכנון הציבורי, משפיעים על ערך הקרקע באופן מוחלט ויחסי. פסק הדין הכיר בפרשנויות משפטיות שגויות קודמות ומצא כי הניסיון להפריד בין השפעות התב"ע לאיחוד אינו מעשי ועלול לגרום לעוול. בית המשפט החליט לחרוג מהתקדים שנקבע, וקבע כי הן שינויי ייעוד והן הקצאות מגרשים חדשות צריכים לשקף באופן קולקטיבי את הערכים היחסיים האמיתיים, ובכך דחה את העתירות ושינה את הפרשנות המשפטית כך שתתאים יותר לכוונות המחוקק וליחס הוגן לבעלי קרקעות בתוך שטחים מאוחדים אלה.