בג"צ 661/77

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך ארוך שנים בין בעל ואישה, שהיו נשואים כשבע עשרה שנים ועסקו בהתדיינות משפטית כשש שנים. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו הורה להם בעבר להתגרש לאלתר ופסק גם בתביעות רכוש, וקבע בעלות על מניות מסוימות ודירה. הן הבעל והן האישה ערערו על פסק דין זה לבית הדין הרבני הגדול. עם זאת, בהמשך ביקש הבעל לדחות את ערעורו, אשר התקבל. ערעורה של האישה הביא לכך שבית הדין הרבני הגדול פסק כי האישה אינה צריכה לקבל גט אלא אם שני הצדדים הגיעו להסכמה. בעקבות זאת עתר הבעל לבג"ץ בבקשה לערער על סמכותו של בית הדין הרבני הגדול לפסוק בענייני רכוש, בהתחשב בכך שלא הורה על גירושין. בג"ץ, בהחלטת רוב, קבע כי בית הדין הרבני הגדול לא חרג מסמכותו. על פי דעת הרוב, המיוצגת על ידי השופטים י' כהן ובכור, מאחר שבית הדין הרבני הגדול אכן פסק כי על בני הזוג להתגרש, זכותו להכריע גם בענייני הרכוש, שכן נושאים אלה קשורים זה בזה. יתר על כן, העובדה שהבעל הגיש תחילה תביעת רכוש לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר הועברה לאחר מכן לבית הדין הרבני, תמכה ברעיון של קיום פסק דינו של בית הדין הרבני בענייני רכוש. השופט אשר, בחוות דעת חולקת, הדגיש כי בית הדין הרבני הגדול לא הוציא צו גירושין ולכן אין לו סמכות לפסוק בענייני רכוש. לדברי אשר, פסיקות קודמות של בג"ץ הבהירו כי פסק דין לגירושין הוא תנאי מוקדם לסמכותו של בית הדין הרבני במקרים כאלה. החלטת הרוב, בהתבסס על נסיבותיו הספציפיות של המקרה, הדגישה את הקשר בין ענייני הגירושין והרכוש, והצדיקה את סמכותו של בית הדין הרבני. הדעה החולקת, לעומת זאת, הדגישה את חשיבותו של צו גירושין פורמלי ואת היעדרו במקרה זה. עתירת הבעל נדחתה, והוא נדרש לשאת בהוצאות המשיב השני.