דב"ע מז/19 - 4

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת על פרשנות הסכם קיבוצי הנוגע לתוספות שכר לעובדי הדירוג המשולב ברשות השידור. ההסכם המדובר, שנחתם ביולי 1984, הצמיד את שכר העובדים להעלאות שכר במגזר הציבורי ובנוסף אימץ כל תוספות שכר עתידיות שהוסכמו בין הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות. השאלה המרכזית היא האם העובדים זכאים לתוספת שכר של 6% בהתאם להסכם קיבוצי כללי משלים שנחתם במרץ 1985 במגזר הפרטי. פסק הדין מתווה את שלושת השלבים של הסכמים קיבוציים רלוונטיים, תוך שימת דגש על ההבחנה בין המגזר הציבורי לפרטי. בית הדין מגיע למסקנה כי ההסכם הקיבוצי מיולי 1984 ברור ומובן מאליו, ואין לבקש את פרשנותו בהסכמים אחרים. היא קובעת כי כוונת הסעיף המדובר הייתה להעניק לעובדי הדירוג המשולב תוספת שכר מעבר לזו הניתנת במגזר הציבורי. בית הדין מדגיש כי הסכמים קיבוציים יש לפרש תחילה כפשוטם, וההקשר התעשייתי הוא כלי עזר לפרשנות רק אם הוראות ההסכם אינן ברורות. כמו כן, ניתן לאשר את תוקפו של הסעיף גם כסעיף אימוץ תקף, הקושר את שכר העובדים להסכם המגזר הפרטי, כאשר בית הדין מציין כי שיטות אלה, אף שהן חריגות, תקפות. לבסוף, פסק הדין דן בתנאי בהסכם המגזר הפרטי הפוסל לכאורה עובדים ששכרם צמוד למגזר הציבורי מלקבל את 6% הנוספים. בית הדין מבהיר כי הצדדים להסכם הקיבוצי של רשות השידור יכולים לאמץ חלקים מהסכמים אחרים ולהחריג אחרים, מה שאומר שבמקרה זה העובדים זכאים לתוספת של 6% מבלי להיות כפופים לסעיף הפסילה. לסיכום, הערעור מתקבל, ורשות השידור נדרשת לדון ביישום תוספת השכר של 6% לעובדים המדוברים, אם כי במסגרת הליך האישור הקבוע בחוק רשות השידור.