בש"פ 5469/23

תקציר

הכרעת הדין הנדונה נוגעת לערעור על החלטת ערכאה נמוכה יותר בדבר תנאי שחרורו של אדם שזוכה מאישומים מסוימים אך הורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות. המערער ביקש לשקול מחדש את התנאים, שכללו פיקוח והרחקה ממקום מסוים, אך בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה מבלי לקיים דיון. על דחייה זו הוגש ערעור, ובית הדין לערעורים הורה פעמיים לערכאה הנמוכה יותר לקיים דיון בנושא. עם זאת, בית המשפט המחוזי סירב לקיים צווים אלה. בסופו של דבר, הגיעו המערער והמשיב להסכמה, לפיה המערער ישוחרר לאלתר ממעצר בית לילי, ותנאי הרחקתו ממקום מגוריו יוסר לאחר פגישה בין שירות המבחן למתלוננים. ערכאת הערעור קיבלה הסכם זה והורתה על כניסתו לתוקף. עם זאת, היא גם ניצלה את ההזדמנות כדי להנפיק שלושה פתקים. ראשית, הדגיש בית המשפט את חובתו של בית המשפט המחוזי לקיים דיון במעמד הצדדים במקרים כאלה, כמתחייב בחוק ובפסיקות קודמות, במיוחד בהתחשב בזיכויו של המערער מהאישומים החמורים ביותר. שנית, בית המשפט הדגיש את חשיבותה של ההנמקה השיפוטית, והציע כי החלטה כתובה עשויה הייתה לשנות את גישתו של בית המשפט המחוזי. ושלישית, בית המשפט הדגיש את חובתן הבסיסית של כל רשויות השלטון, ובמיוחד בתי המשפט, לציית להחלטות ולהוראות של ערכאות גבוהות יותר, תוך שהוא מבקר את סירובו של בית המשפט המחוזי למלא אחר הוראות ערכאת הערעור. הערעור התקבל אפוא בחלקו בהתאם להסכמת הצדדים, והעתק מההחלטה היה אמור להישלח לנשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים.