ת"א 79997-01-19

תקציר

המחלוקת היא על שכר טרחת עורך דין בין עורך דין, התובע, לבין לקוחותיו לשעבר, הנתבעים. התובע ייצג את הנתבעים בתביעה מסחרית מורכבת בבית המשפט המחוזי בחיפה שהסתיימה בניצחון עבור לקוחותיו. ההסכם בין הלקוח לעו"ד כלל שכר טרחה קבוע וכן שכר טרחה נוסף המותנה בהצלחת הלקוח בתיק. שכר הטרחה הנוסף הסתכם ב-25% מכל סכום שנפסק לנתבעים, כאשר שכר הטרחה כולו מכסה ייצוג בבית המשפט המחוזי בלבד. בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי פתחה התובעת בהליכי אכיפה, אך הנתבעים סירבו לשלם את האגרות הנוספות בטענה שלא היו מחויבים לעשות כן עד לקבלת הכספים שנפסקו בפועל. התיק הגיע לערעור לבית המשפט העליון שפסק לטובת הצד השני, והפחית את הסכום שנפסק לנאשמים. כתוצאה מכך הופחתו גם שכר הטרחה הנוסף של התובעת. פסיקת בית המשפט העליון נתפסה כתוצאה המכרעת. התובע תבע את הנתבעים בתיק הנוכחי על שכר הטרחה הנוסף, שלטענת הנתבעים יש לחשב על בסיס הסכום הנמוך יותר שנפסק על ידי בית המשפט העליון, ולא על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט הסכים עם הנתבעים, והורה להם לשלם לתובע 25% מהסכום שנפסק על ידי בית המשפט העליון, בניכוי הסכום שכבר שולם, בצירוף הוצאות משפט והוצאות. עוד קבע בית המשפט כי הליכי הגבייה לא היו חלק מההסכם המקורי ולכן התובעת לא הייתה זכאית לשכר טרחה בגין הליכים אלה. בסך הכל חויבו הנתבעים לשלם לתובע 67,769 ש"ח שכר טרחה נוסף, בתוספת 8,200 ש"ח הוצאות משפט ו-28,900 ש"ח שכ"ט עו"ד.