בד"א 27/19

תקציר

הכרעת הדין דנה בערעורו של עורך דין זילברשלג, שהורשע במספר עבירות משמעת הקשורות למקצועו, ביניהן עבירה חמורה של מעילה בכספי לקוחות ואי דיווח על קבלתם. הערעור מערער בעיקר על פסק הדין מטעמים עובדתיים ופרוצדורליים, טוען לפסילתם של שופטי בית משפט קמא בשל משוא פנים לכאורה, ומטיל ספק בסמכותה של ועדת המשיב להעמידו לדין. עם זאת, ערכאת הערעור אינה מוצאת טעם בטענות אלה, ומדגישה כי בית המשפט קמא ניהל את ההליך ללא משוא פנים ובמסגרת זכויותיו. עוד טוען זילברשלג כי הסכם בין הצדדים המעורבים בתיק שולל את עבירות המשמעת, אך בית הדין דוחה טענה זו ומדגיש כי ההליכים המשמעתיים במקצוע עריכת הדין אינם תלויים בגורמים חיצוניים. זאת ועוד, בית המשפט דוחה את הטענה כי ייפוי הכוח אישר את פעולותיו של המערער, שכן הוא סותר את תנאי הסכם חלוקת העיזבון. בית המשפט משבח את טיפולו של בית משפט קמא בתביעות מצבו הרפואי של זילברשלג, ומכיר במאמציו להיענותו תוך הבטחת ניהול יעיל של ההליך. בהתייחסו לגזר הדין, מסכים בית המשפט קמא עם הערכתו של בית משפט קמא את חומרת העבירות, ובפרט את הפגיעה שהן גורמות ליחסי האמון בין עורכי הדין ללקוחות. עם זאת, מאחר שלא הוכח כי זילברשלג שלשל לכיסו את הכסף והכספים הובטחו בסופו של דבר, בית המשפט מחליט להתערב בגזר הדין. במקום הרחקה לצמיתות, נגזר על המערער עונש השעיה בפועל של שמונה שנים, החל מתום תקופת השעייתו הקודמת. בנוסף, בית המשפט מבטל את תשלומי הפיצויים הנזכרים בגזר הדין, בהתחשב בהסכם הסופי בין הצדדים. לסיכום, הערעור על פסק הדין נדחה, הרשעותיו של זילברשלג נותרו על כנן, והעונש שונה להשעיה בפועל של שמונה שנים וביטול תשלומי פיצויים. ההחלטה מדגישה את חומרתן של עבירות משמעת, ובפרט כאלה הנוגעות לכספי לקוחות, ומדגישה את הצורך בענישה חמורה כדי לשמור על אמון הציבור במקצוע עריכת הדין.