דנ"א 21/89

תקציר

בית המשפט העליון נדרש לשאלה משפטית האם ניתן לראות שופט שניהל הליכי קדם משפט כמי ש"החל את הדיון" לפי סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט, המאפשר לשופט להמשיך במשפט גם לאחר תום תקופת כהונתו. דעת הרוב קבעה כי שופט המנהל הליכי קדם משפט לא החל את המשפט עצמו, הכרוך בשמיעת עדויות והערכות, ולכן אינו יכול להמשיך במשפט לאחר תום תקופת כהונתם. פרשנות זו מבקשת לשמור על ההפרדה בין השלב המקדמי למשחק בפועל, תוך שמירה על "כלל הגיליוטינה", הקובע כי סמכותו של שופט מסתיימת בכהונתו. השופט ברק הדגיש כי פרשנות מצמצמת של סעיף 15(ב) נדרשת כדי לקיים את כוונת המחוקק ולהבטיח יעילות פרוצדורלית. עם זאת, חריג קיים אם שופט שמע ראיות במהלך קדם המשפט, ובכך נכנס לתחום הדיון העובדתי. הנשיא שמגר והשופט גולדברג, שחלקו עליו, טענו כי יש לשלב את קדם המשפט בהליך השימוע, שכן הוא כרוך בחקירה עניינית ובפסיקות מקדמיות המעצבות את כיוון המשפט. לטענתם, שיבוש הליך זה בשל מינויו הזמני של השופט נעדר הצדקה ופוגע ביעילות השיפוטית. בסופו של דבר אישר בית המשפט העליון את פרשנותו המצמצמת של הרוב, הבטיח גבולות פרוצדורליים ברורים וחיזק את ההבחנה בין שלב קדם המשפט לשלב המשפט, מה שגרם להחלטתו של השופט לוין לעמוד על כנה, בעוד דעת המיעוט הדגישה את הפוטנציאל לחוסר יעילות ושיבוש הנגרמים כתוצאה ממינוי מחדש של שופטים.