בג"צ 1163/98

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון עוסק בשאלה האם עבודה בכלא מהווה תעסוקה המזכה אסירים בשכר מינימום. בית המשפט דן בשלושה מקרים שבהם אסירים טענו לשכר גבוה יותר עבור עבודה שנעשתה בכלא. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי חוק שכר מינימום אינו חל על אסירים בהתבסס על פרשנות סטטוטורית ושיקולים מעשיים. פסק הדין מדגיש כי תעסוקת אסירים שונה מהותית מתעסוקה רגילה, ומתמקדת בשיקום וסדר ולא באינטרסים כלכליים. הוא מציין כי חוק שכר מינימום נעדר הוראות מפורשות לגבי אסירים, ומכאן משתמע כוונת המחוקק שלא לכסות אותם לפי חוק זה. בנוסף, בית המשפט הזכיר כי אתגרים לוגיסטיים וכלכליים בבתי הכלא מחייבים מבני שכר שונים, שכן אכיפת שכר מינימום עלולה להרתיע פעילות יזמית המספקת תעסוקה חיונית לאסירים. בהשוואה לסטנדרטים בינלאומיים, שבהם שכר האסירים הוא לעתים קרובות סמלי או מתחת לסטנדרטים מינימליים, בית המשפט קובע כי שיעורי השכר הקיימים, מעט מתחת לשכר המינימום, סבירים כדי להבטיח את המשך הזדמנויות העבודה. בית המשפט מדגיש גם את האחריות המנהלית בקביעת השכר, ומכיר בצורך בפיצוי סביר ומכובד. למרות פסק הדין, ההחלטה מעודדת ביקורת חקיקתית כדי להבטיח שהסדרת עבודת האסירים עולה בקנה אחד עם סטנדרטים עכשוויים של כבוד והגינות, ומשקפת זכויות מוכרות על פי עקרונות כבוד האדם. השופטים הביעו דעות שונות לגבי ההשלכות החוקתיות, אך הסכימו כי שמירה על הזדמנויות העבודה של האסירים גוברת על תחולה ישירה של חוק שכר מינימום.