דב"ע מה/79 - 3

תקציר

פסק הדין מחזק את החלטת בית הדין האזורי בירושלים, שדחה תביעת עובד לפיצויי פיטורים נוספים והפרשי הצמדה ממעסיקו לשעבר, המדינה. העובד ביקש להתפטר ולקבל פיצויי פיטורים בשנת 1983, דבר שאושר, אך פיצויי הפיטורים שולמו 49 יום לאחר עזיבת העובד. העובד טען כי יש לחשב את פיצויי הפיטורים על בסיס שכר גבוה יותר וכי הוא זכאי להפרשי הצמדה וריבית על פיצויי הפיטורים ממועד ההתפטרות ועד למועד התשלום. במהלך הדיונים המקדמיים הסכים העובד לפשרה שהציעה המדינה בנוגע לעליית יוקר המחיה בתמורה לוויתור על תביעות אחרות. לאחר מכן ניסה העובד לבטל את כתב הוויתור, אך סורב על ידי הרשם, שנתן תוקף להסכם הפשרה. בית הדין קבע כי החלטת הרשם היא משפטית וכי יש לדחות את טענות העובד בדבר הוויתור והפשרה מבלי לחסום את העובד מלנקוט בהליך הנכון לערעור על פסק הדין. בסוגיית פיצויי הפיטורים הסכים בית הדין עם קביעת בית הדין האזורי כי העובד לא היה זכאי להפרשי הצמדה או ריבית על פיצויי הפיטורים טרם חקיקת חוק הגנת השכר (תיקון מס' 16) בשנת 1985. בית הדין פירש את החוק כחל רק על מקרים בהם נוכו פיצויי פיטורים בעת חקיקת החוק, ולא על מקרים קודמים בהם כבר הוסדרו פיצויי פיטורים. כמו כן, בית הדין קבע כי העובדת אינה זכאית לפיצויי הלנה או הפרשי הצמדה לפי החוק המתוקן. בעוד שניתן היה לפרש את החוק המתוקן בשתי דרכים, בית המשפט אימץ פרשנות העולה בקנה אחד עם נוחות, היגיון, צדק ומערכת המשפט. לפיכך נדחה ערעורו של העובד, והם חויבו לשלם למדינה הוצאות בסך 150,000 ₪ בתוספת מע"מ.