תמ"ש 34759-06-15

תקציר

התובעת, שהייתה נשואה אך נפרדה מבעלה, הנתבע, תבעה אותו לפיצוי כספי. התובעת טענה כי הנתבע הותיר אותה גבוהה ויבשה, חשוכת ילדים, וסירב לתת לה גט, תוך שהוא מעגן אותה אליו. היא טענה לעוגמת נפש ולהפסדים כספיים שונים, כולל הלוואה שנתנה לו לכאורה, ודרשה פיצויים של למעלה מחצי מיליון שקל. הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי והתיישנות, שכן עילת התביעה קמה כאשר הצדדים נפרדו לפני למעלה מ-25 שנה. בית המשפט הסכים עם הנתבע כי טענת התובעת פגומה מבחינה פרוצדורלית ואין לה הסבר ממשי לשיהוי. טענותיה והצהרותיה של התובעת היו חסרות תוכן, ואילו הסברי הנתבע בדבר עיתוי הגשת התביעה היו משכנעים יותר. החוק מונע הגשת תביעות כאלה עשרות שנים לאחר האירועים המדוברים, במיוחד כאשר לא מדובר במקרים של אלימות או סרבנות גט אמיתית. טענת התובעת כי נמנע ממנה להתגרש מהנתבע בשל אלימותו או איומיו לא הייתה משכנעת, שכן היא לא הציגה ראיות לאלימות או תלונות במשטרה, וטענותיה היו סותרות. השופט הדגיש כי על בית המשפט להיזהר מהתערבות ביחסים אינטימיים וכי אין להחיל את דיני הנזיקין על נושאים הנובעים מסכסוכי אישות, במיוחד כאשר שני הצדדים היו שותפים לשמירה על הסטטוס קוו. גם טענת התובע כי הנתבע השתמש בהלוואה למטרות אחרות מאלו שהוסכם עליהן לא הייתה משכנעת, והשופטת לא מצאה כל ראיה התומכת בה. חלק מטענות התובע, לרבות פיצוי בגין שיפוצים, יתאימו יותר לדיון במסגרת תביעה אחרת. בסופו של דבר, דחתה השופטת את תביעת התובעת לפיצוי כספי במלואה בשל הטעמים הנ"ל ואי הוכחת טענותיה. התובע חויב לשאת בהוצאות ההליך, בסך 50,000 ₪, שישולמו לעיזבון הנתבע המנוח.