ע"א 293/90

תקציר

הערעור והערעור שכנגד עוסקים במקרה בו חויבו המערערים מלכתחילה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה לפרוע למשיב 150,000 דולר בתוספת ריבית שנתית של 11% בגין הלוואה שניתנה באמצעות כתב אשראי. המערערים ערערו על חבותם וטענו כי לא קיבלו את ההלוואה וכי כתב ההתחייבות מתייחס לעסקה אחרת, שלא בוצעה. מנגד, המשיב ערער נגדית על הריבית, וביקש העלאה ל-12.5% בצירוף התאמות לתקופת צבירת הריבית. בית משפט קמא, לאחר שבחן את חומר הראיות, הגיע למסקנה כי קיימות ראיות מספיקות לכך שהזיכוי נוצל במלואו על ידי המערערים באמצעות כתב האשראי, המבססות את הקשר בין עסקה זו לבין התחייבותם. בית המשפט דחה גם את טענות המערערים בדבר קבלת ההלוואה ואת ערעורם על אמינות המשיב. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט קמא, בקובעו כי ההלוואה ניתנה כדין כמתועד, ודחה את הערעור. עם זאת, היא קיבלה חלקית את הערעור שכנגד בכך שהעלתה את הריבית ל-12.5% ממועד המשקף את הנפקת האשראי המקורית, והורתה למערערים לכסות הוצאות משפט נוספות.