ע"א 6095/97

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התייחס לתביעתה של המערערת נגד הבנק, בטענה כי אולצה לפתוח תוכניות חיסכון כתנאי לקבלת אשראי. בית המשפט אישר כי חוק הבנקאות אוסר על בנקים להתנות שירות אחד בשירות אחר אלא אם קיים קשר עסקי סביר. איסור זה נועד להגן על הלקוחות מפני ניצול ופרקטיקות בלתי הוגנות על ידי הבנקים. עם זאת, מתן אשראי אינו שירות חובה שבנק חייב לספק, שהוא מרכזי בטענת המערערת. בית המשפט קבע כי לא התקיימה התניה פסולה, שכן המערער לא יכול היה להציג ראיות ברורות לכפייה. יתר על כן, המערערת הייתה לקוחה משמעותית בעלת מחזור עסקי משמעותי, המסוגלת לקחת את עסקיה למקום אחר אם אינה מרוצה, דבר המצביע על כך שפעילותה הפיננסית בבנק הייתה וולונטרית. בנוסף, בית המשפט לא מצא קשר בין פתיחת תוכניות חיסכון למתן שירותי אשראי. באשר לאיחור בזיכוי שיקים, פסק בית המשפט לטובת הבנק וציין כי המערערת לא הוכיחה חוסר תום לב במדיניות הבנק לזיכוי שיקים למשך שבעה ימי עסקים. בסופו של דבר נדחה הערעור, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב.