ע"פ 6900/98

תקציר

בית המשפט העליון דחה את ערעורם של שני מערערים שהורשעו בעבירות אלימות. המערער מס' 1 הורשע בהריגה משום שדקר את המנוח בסכין, ואילו המערער מס' 2 הורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות בגין השתתפות בתקיפה. ההרשעות התבססו במידה רבה על שתי הודעות שמסר אותו עד ראייה במשטרה, שהתקבלו כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. עם זאת, עדת הראייה הכחישה את דבריה בבית המשפט וטענה כי הם שקריים וניתנו תחת לחץ. בית המשפט המחוזי קיבל את הדברים כאמת וחוזק בראיות אחרות, שהובילו להרשעה. השופט אריאל, בדעת מיעוט, האמין להכחשתו של עד הראייה וטען לזיכויו של המערער מס' 1, בקובעו כי לא התקיימו התנאים לקבילות לפי סעיף 10א. לדברי השופט אריאל, התביעה לא הצליחה לשכנע די הצורך את בית המשפט באמינותה של עדת הראייה, ושתיקתה או אמירותיה הסותרות בבית המשפט לא העידו על אמיתות דבריה הקודמים. הסתמכות על ראיות כאלה, במיוחד ללא עדי ראייה נוספים, לא הבטיחה הרשעה בטוחה. השופטת קדמי, בהסכמתה עם בית המשפט המחוזי, סברה כי חששה של עדת הראייה מפני המערערים הוא הסיבה להכחשתה ותמכה בשימוש בדבריה כראיה. הוא הציע "היפוך עובדות", תוך שימוש בעדותו של עד אחר כראיה עיקרית ובדברי עד הראייה כחיזוק. בחוות דעתו של קדמי נמצא כי הודאתו של המערער מס' 1 בפני עד זה, בשילוב עם דברי עד הראייה, מהווים בסיס מספיק להרשעה. דעת הרוב, אליה הצטרף השופט מצא, אישרה את החלטת בית המשפט המחוזי, ולא מצאה עילה להתערב בהרשעתו או בגזר דינו של מי מהמערערים. החלטת בית המשפט לתת אמון בדברי עד הראייה, חרף חוסר עקביות מסוים, הייתה סבירה, והנימוקים החלופיים להרשעתו של המערער מס' 1 היו משכנעים. ערעורם של שני המערערים על הרשעתם ועל גזר דינם נדחה אפוא.