ע"א 5640/92

תקציר

בית המשפט העליון דן במקרה של צוואה שנויה במחלוקת של זוג שנפטר אשר הוריש את עזבונו למערערים, נכדיהם של משה ויהודית אלוני, בנסיבות שעוררו שאלות של השפעה בלתי הוגנת ופגמים צורניים. בתחילה, בשנת 1971, צוואות הדדיות נקראו בתו של המנוח כיורשת. עם זאת, צוואה מאוחרת יותר משנת 1985 הפנתה את כל הנכסים לנכדיה של משפחת אלוני, שנחתמה על רקע בריאותו הרופפת של המנוח והושפעה ישירות מאלוני. המשיב, בתו של המנוח, עתרה לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל צוואה מאוחרת זו, בטענה כי השפעה בלתי הוגנת ושיהוי בערעור עליה מוצדק בשל משברים אישיים. בית המשפט מצא תלות רבה של המנוח באלוני, שסידר להם את הטיפול בבית החולים וטיפל בענייניהם הכספיים, דבר המצביע על השפעה מופרזת. חרף טענות המערערים, קבע בית המשפט כי שיקולים מרכזיים – כמו הבחירה הלא טבעית להיטיב עם נכדיו של אלוני על פני בתו של המנוח והיעדר הצהרות הכרחיות בצוואה – העבירו את נטל ההוכחה אל המערערים, שלא הצליחו להפיג את הספקות בדבר אמיתות הצוואה וביצועה החופשי. בית המשפט הדגיש את הזהירות בביטול צוואות, אך מצא כי המערערים לא עמדו בנטל הנדרש לקיום תוקפן, מה שהוביל לדחיית הערעור וללא הטלת הוצאות משפט.