ת"פ 17331-11-13

תקציר

הנאשם הואשם בשוד ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש. על פי כתב האישום, הנאשם תקף את המתלוננת, גנב את השרשרת והטלפון הנייד שלה וגרם לה לחבלות של ממש. הנאשם הכחיש את הטענות וטען כי הייתה ביניהם אי הבנה שהובילה לקטטה. המתלוננת הדפה אותו לאחור לאחר שהתקרב אליה וסימן לה בידו והוא נאלץ להגן על עצמו. עוד טען הנאשם כי לא לקח את רכושה של המתלוננת ולא התכוון לעשות כן. בית המשפט מצא את גרסת המתלוננת לאירועים אמינה וקיבל אותה כבסיס עובדתי לממצאיה. גרסת המתלוננת נתמכה בעדים נוספים ובראיות רפואיות. מנגד, בית המשפט לא מצא את גרסת הנאשם אמינה, וציין את חוסר העקביות וחוסר הסבירות שבה. בית המשפט הגיע למסקנה כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר כי הנאשם אשם בניסיון שוד ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש. למרות שהנאשם הסיר פיזית את השרשרת מצווארו של המתלונן, בית המשפט קבע כי היסוד העובדתי של השוד לא הוכח במלואו בשל היעדר ראיות לכך שהנאשם או שותפו השתלטו על השרשרת לאחר שקרעו אותה. עם זאת, בית המשפט מצא כי מעשיו של הנאשם היוו ניסיון לביצוע שוד. באשר ליסוד הנפשי של השוד, קבע בית המשפט כי מטרתו של הנאשם הייתה להשיג את השרשרת וכי התנהגותו מעידה על מודעות לתוצאות מעשיו. בית המשפט הרשיע את הנאשם בניסיון שוד לפי סעיפים 402(א) ו-25 לחוק העונשין. בגין עבירת התקיפה, קיבל בית המשפט את גרסתה של המתלוננת כי הנאשם דחף אותה, הפיל אותה והתיישב עליה תוך שהוא מכה אותה וגורם לה לחבלות של ממש. בית המשפט דחה את טענת הנאשם כי המתלונן גרם לתקיפה והרשיע אותו בתקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין. לסיכום, בית המשפט זיכה את הנאשם מאשמת שוד אך הרשיע אותו בניסיון שוד ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש. פסק הדין ניתן בנוכחות הצדדים ביום 30.4.2014.